סיפורי הצלחה

שמי הוא ר.ד. (שם בדוי), אני בת 40, נשואה ב"ה, אימא לילדים בלעה"ר ומתמודדת עם מגבלה רפואית. המגבלה פגעה בי במספר תחומים, ובין השאר גרמה לי להיות מופנמת וחסרת ביטחון עצמי.

הגעתי למצב שהיה לי קשה לצאת מהבית, נמנעתי מלהשתתף באירועים משפחתיים, לא היה לי חשק לעשות כלום, התנתקתי מחברות, היה לי קשה לקום בבוקר והייתי בדיכאון קבוע. כמובן שהמצב השפיע לרעה על משפחתי הקרובה כולל על הילדים שלי.

חברה קרובה שמצבי נגע לליבה הפנתה אותי לתכנית – לווי תעסוקתי לאנשים עם מוגבלות. הגעתי לפגישת הכרות עם הרכזת, ובסוף הפגישה החלטנו יחד שאצטרף לסדנת הכנה לעולם התעסוקה. הסדנא כללה 10 מפגשים דו שבועיים, והשתתפו בה עוד 8 נשים המתמודדות עם מגבלות מתחומים שונים.

בסדנה למדתי להכיר את עולם העבודה, את המסוגלות התעסוקתית שלי, את החסמים וכיצד מתגברים עליהם. בהמשך, בניתי לעצמי חזון תעסוקתי, הכנו קורות חיים ולמדתי איך להתאים אותם למשרה המבוקשת, ביצענו סימולציות המדמות ראיון עבודה אמיתי.

זה היה עבורי חידוש – הצלחתי לקום מוקדם, לצאת מהבית ולהגיע בזמן. הרגשתי שאני פורחת, גיליתי יכולות וכישורים, יצרתי קשר עם הנשים האחרות והרגשתי הוטבה מאד. על הדרך גם קניתי לעצמי בגדים חדשים, משהו שהרבה מאד זמן לא עשיתי.

בסיום הסדנא מצאתי עבודה במערכת עיתון כגרפיקאית כ10 שעות שבועיות, וזה מה שחיפשתי – להתחיל בהדרגה. אני עובדת שם כבר כשנה ומרוצה מאד ב"ה. אני אוהבת את העבודה, את היצירתיות והדינמיות שבעבודה. במקביל התחלתי קורס מקצועי נוסף, על מנת לרכוש ידע ולהתמקצע. כתוצאה הביטחון העצמי שלי עלה, התחלתי להרגיש טוב עם עצמי, עם הכישרונות והיכולות שלי.

לרכזת שלוותה אותי לאורך התהליך, סכמתי בסיפוק "בזכות הכלים הייחודיים שקיבלתי בסדנא למדתי לשים את הצרכים שלי במרכז. אני יודעת מה מתאים לי ובמה אני בוחרת לעבוד. התחלתי להרגיש סיפוק במה שאני עושה והמוטיבציה שלי עלתה בהתאם".

כך מספר אביו של אחד המשתתפים שלנו תוכנית בבני ברק:

"בננו בן ה-25 נולד עם מגבלה מסוימת. במשך שנים התרוצצנו עמו אצל מגוון רופאים ויועצים. הוא אובחן וקיבל את הטיפולים הנצרכים, קיבלנו סיוע מביטוח לאומי והוא גם שולב במסגרת המתאימה לצרכיו .

בגיל 21, הגיל בו הסתיימה המסגרת, הרגשנו שוב חוסר אונים. היה לנו חשש גדול- איך נמשיך? פנינו בבקשה עזרה מכל מיני כיוונים. ניסינו להפעיל קשרים במקומות שונים על מנת לסדר עבודה לבן שלנו, על מנת שיוכל להתקדם. אך לצערנו הדברים לא צלחו, והייתה לנו עגמת נפש רבה לראות כל יום את בננו יושב בבית שעות רבות. המצב הגיע לידי כך שהתנהלות זו השפיע לרעה גם על שאר בני הבית.

קרוב משפחה סיפר לנו על "תוכנית" שפועלת גם בבני ברק על ידי אנשים משלנו על טהרת הקודש. בתכנית זו, בעבודה אישית ויסודית, קיבל הבן שלנו כלים למצוא את היכולות ואת הכישרונות שלו. כיום יש לבן שלנו תפקיד שמתאים לו, ואין למגבלה כל השפעה על התפקיד. הוא מגיה סת"ם, והוא מאוד מצליח בעבודתו, מעבר לזה, הוא מנהל סדר יום מלא וגדוש בעשיה, וניכר שהוא מרגיש תחושה של הצלחה ועשיה.  ב"ה יש לשינוי השפעה לטובה גם על שאר בני הבית.

היי רציתי לספר לכם על התהליך שעברתי בתוכנית. אני בן 19 ויש לי 100% נכות נפשית. אף פעם לא היה לי קל לכתוב את זה אבל זאת האמת. אני מתמודד עם חרדות ודיכאונות. הרבה פעמים כשאני אומר שאני מתמודד עם חרדה ודכאון אנשים מזדהים, מגלים אמפתיה ומספרים לי על החרדות שלהם, או התקופות המבאסות של חייהם. אבל אצלי זה אחרת. זה מחלה. מחלה שמשבשת את החיים.

המוגבלות הנפשית שלי מקשה עליי להתחבר לאנשים ולהתחבר עם אנשים, אני לא פעם מרגיש שאני לא מצליח להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. וכמעט כל תקשורת מלווה אצלי בחרדה. זאת הסיבה שהחיים החברתיים שואפים לאפס. והבדידות היא מצד אחד נוחה, מצד שני מעודדת את הדיכאונות.

אני זוכר את הקושי הזה עוד מימי בית ספר. היה לי מאוד מאתגר במסגרת הזאת, גם מבחינה לימודית ובעיקר חברתית. המוזרות שלי והמופנמות שלי הפכו למקור לעג עבור ילדים רבים. וילדים? יכולים להיות מאד אכזריים. אין לי מושג איך, אבל הצלחתי לסיים את התיכון עם תעודת בגרות מלאה, עם ציונים נמוכים אמנם אבל עדיין תעודת בגרות.

הבעיה נעשתה חמורה מאז שסיימתי את התיכון . לא הייתה לי שום מסגרת. ופשוט נשארתי בבית ימים שלמים ולא עשיתי כלום. העברתי את היום בלשחק משחקי מחשב. בעבר הייתי מטופל אצל פסיכולוג, קיבלתי תרופות אבל הן עשו לי ממש רע, כל מיני תופעות לוואי שלא הצלחתי לסבול אותן. אז הפסקתי לקחת תרופות. משבר רציני נוסף היה כשאמא שלי חלתה, תקופה ארוכה שהיא סבלה מהמחלה ובסוף נפטרה. הייתי מאד קשור אליה.

הגעתי לתחתית והבנתי שמפה אני ממש חייב שינוי. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג פרטי חדש ובמקביל הגעתי לפגישות עם רכזת תוכנית, שעוזרת לאנשים עם מוגבלות להשתלב בתעסוקה. באתי כי הרגשתי שאני רוצה שינוי מצד אחד, אבל לא ידעתי מצד שני איך אני אתמודד עם לצאת לעבודה. והחרדות ממש נטרלו אותי והורידו לי את המוטיבציה בכלל לנסות למצוא עבודה.

הפחיד אותי בכלל לחפש עבודה אבל גם לא יכולתי להישאר עוד דקה אחת בבית, הבנתי שלצאת לעבוד-עבורי זו הברירה האחרונה. רכזת תוכנית הייתה נעימה, מקצועית, שאלה המון שאלות והקשיבה לי בסבלנות. היא הפנתה אותי למשרה בבית דפוס. לפני הפגישה עם המעסיק הייתי בחרדות נוראיות. לשמחתי גיליתי מעסיק- קשוב ומלא סבלנות שממש מעוניין להעסיק אדם עם מוגבלות.

אחרי הפגישה הראשונית, הגעתי לעבודה. התרגשתי מאד. פגשתי את האנשים שעובדים שם. יש שם צוות קטן, משפחתי שלהפתעתי קיבל אותי כמו שאני. רכזת תוכנית עזרה לי בתהליך הכניסה לעבודה ותרגלה איתי כל מיני מצבים חברתיים, מה כדאי להגיד ואיך כדאי להגיב בכל מיני מצבים שיש בעבודה, גם מול המנהל שלי וגם מול העובדים האחרים במקום. זה דרש ממני המון מאמץ להתגבר על הפחד ולתקשר איתם אבל בסוף הצלחתי. התרגול והעצות שרכזת תוכנית נתנה לי עזרו לי מאד.

היום אני סוגר חודשיים בעבודה ואני מאוד מרוצה. הדבר המשמעותי ביותר עבורי שיש לי למה לקום בבוקר, יש לי מקום לנסוע אליו ולהתרחק קצת מהבית המתוח שלי. לא האמנתי שיכולה להיות עבודה בסביבה כזאת נחמדה ותומכת של אנשים עם אחד העובדים בבית דפוס, כבר ממש התחברתי. המילה חבר לא הייתה מוכרת לי עד היום.

תודה.